<h1>ראבי"ה סימן תתקס"ט</h1>
<h2>דף לח.</h2>
דעתי נוטה דאפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אסור להתחיל לאכול, דהיינו חצי שעה קודם למנחה, דהיינו מט' שעות ולמעלה. שהמנחה קטנה היא בט' שעות ומחצה וסמוך היינו קודם לכן חצי שעה כדמוכח בריש פרק ערבי פסחים [צ"ט ע"ב]. ואע"ג דפסקינן בתפילת השחר [כ"ח ע"ב וראבי"ה סי' פ"ה] דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע תפילת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המנחה, אומר אני דבהא ליכא מאן דפליג עליה דאפילו סמוך למנחה שיש חצי [שעה] שהות דאסור להתחיל ולאכול וכ"ש כשהגיע שעת תפילת המנחה דאסור. אבל בהא פסקינן דלא כוותיה, דר' יהושע ב"ל סבר דאפילו התחיל סמוך למנחה קטנה מפסיק, ואסור לטעום משמע לי דמפ' דמפסיק עד שיתפלל תפילת המנחה, ותלמודא דפסיק דלא כוותיה סבירא ליה דאם התחילו דתנן בפ"ק דשבת (ט' ע"ב) דאין מפסיק היינו אפילו התחיל סמוך למנחה קטנה בדיעבד או קודם דאינו צריך להפסיק וכ"ש במנחה גדולה דלא יפסיק כשיגיע זמן מנחה קטנה דלא פשע במה שהתחיל שהרי הוה ליה שהות. ושכרות נמי לא שכיחא במנחה כדאיתא התם. והכי משמע בפ"ק דשבת (שם) דתנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול ולא לדין ודייקינן בגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא והאיכא שהות טובא, ואפילו לר' יהושע ב"ל שרי דלא א"ר יהושע ב"ל להפסיק אלא היכא שהתחיל סמוך למנחה קטנה דפשע דקרוב הזמן למשך ולבטל זמן תפלה הילכך לא היה לו להתחיל ואם התחיל מפסיק כשהגיע הזמן. וקס"ד השתא דבסעודה קטנה מיירי דאיכא שהות. אלא סמוך למנחה [קטנה], פירוש ובסעודה קטנה, מדמשני לקמיה בסעודה גדולה מכלל דעד השתא בסעודה קטנה מיירי הלכך לא יתחיל אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה [קטנה] דליכא שהות אפילו לסעודה קטנה ואתי למפשע. ומיהו אם התחיל לא יפסיק פירוש אפילו כשיגיע זמן תפלה מדפריך לקמן (י"א ע"א) אההיא דאין מפסיק לתפלה והא תנא ליה רישא ואם התחילו אין מפסיקין, אלמא פשיטא ליה דרישא דקתני אין מפסיקין ממש אזמן תפילה קאי ולא אסמוך למנחה, דא"כ אצטריך סיפא לזמן תפילה דאפ"ה אינו מפסיק דמרישא לא שמעינן הא, ש"מ כדפרישית דדומיא דהפסקה דדברי תורה מיירי וכי לית ליה לדר' יהושע ב"ל אתי שפיר, אלא לימא תיהוי תיובת' דריב"ל. ומדפריך ליה (מאני) [ממתניתין] אם התחילו אין מפסיקין ש"מ דר' יהושע ב"ל קאמר דצריך להפסיק כשהתחיל סמוך למנחה קטנה. ומדלא פריך למאן דלית ליה (מ)דר' יהושע ב"ל מלא יאכל אדם סמוך למנחה למאי דקס"ד דבמנחה קטנה מיירי, ש"מ דאפילו ליתה לדר' יהושע ב"ל אסור (אי לא) לאכול סמוך למנחה קטנה, ודחי ומשני ר' יהושע ב"ל דבסעודה גדולה מיירי מתני' ואפילו סמוך למנחה גדולה אסור לכתחילה דילמא ממשיך. ואם התחילו אין מפסיקין אפילו כשיגיע זמן תפילת המנחה דלא שכיחא המשכה כולי האי. ולא (קני') [קשיא], דלא אמר להפסיק אלא במתחיל סמוך למנחה קטנה דאין זמן אפילו לסעודה קטנה. וליכא לפרושי ואם התחילו והגיע זמן מנחה גדולה לא יפסיק, דפשיטא דהא לאו זמן תפילה הוא אע"פ (שאכלו) [שאסרו] לכתחילה. ותו דאפילו במנחה קטנה הוה מצי לאוקמה (וכי) [בכי] האי גוונא, ואם התחילו סמוך למנחה קטנה לא יפסיק עד שיגיע תפילת המנחה, אלא הא פשיטא ולא איצטריך ליה למיתני דלא מפסיק. ותו מדפרכינן ליה לקמן מרישא אסיפא ש"מ דאזמן תפילה קאי כדפריש[ית]. ורב אחא בר יעקב משני אליבא דר' יהושע ב"ל דמתני' אפילו סעודה קטנה לא יתחיל סמוך למנחה גדולה. פרש"י דלמא אתי לאימשוכי ולא כדס"ד מעיקרא דכיון דאיכא שהות שרי. ומיהו אם התחילו אין מפסיקין אפילו יגיע זמן תפילה. אבל סעודה [גדולה] במנחה גדולה כיון דשכיחא המשכה טפי סבירא ליה לרב אחא דלר' יהושע ב"ל מפסיק דהוה ליה כסעודה קטנה במנחה קטנה דמפסיק. ולא נפקא לן מידי בהאי פירוקי שפירקו אליב' דר' יהושע ב"ל כיון דפסקו דלא כוותיה. ומ"מ הוכחנו מכאן דסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה אסור לכתחילה. אבל קודם לכן בסעודה קטנה, ובסעודה גדולה לפי אומד שלא תמשך עד התפלה, שרי דהא איכא שהות. ורב אחא אליב' דר' יהושע ב"ל הוא דאסר, כי פירוק' קמא דווקא לר' יהושע, אבל אי (איתא דלר') [ליתא לדר'] יהושע ב"ל פשיטא ליה לתלמודא דלא גזר משום המשכה כולי האי אפילו בסעודה גדולה. ומיהו הכל לפי אומדן דעת דאי איפשר לומר ששוין יהיו סעודה גדולה וקטנה שמיד קודם ט' יהיו מותרין, שבסעודה גדולה מאריך כפלי כפליים מבקטנה ואם בקטנה אסרו חצי שעה א"כ בגדולה צריך יותר הרבה. ומיהו כל כך לא נחמיר שנאסור סעודה גדולה במנחה גדולה כמו לר' יהושע ב"ל וסמוך למנחה לא הוקבע אלא לסעודה קטנה הילכך מתני' על כרחיך בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה כי לית' דר' יהושע ב"ל. ואסור לכתחילה ואם התחילו אין מפסיקין אפילו כשיגיע זמן תפילת מנחה בט' שעות ומחצה. ומיהו כשיאריך כל כך שאין שהות יותר להתפלל, דתפילת המנחה עד י"א שעות חסר רביע כדאיתא בפרק תפילת השחר (כ"ו ע"ב) צריך להפסיק, דתנן בפרק לולב הגזול (ל"ח ע"א) מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשבא לביתו נוטלו על שולחנו ורמינ' בגמרא מהכא ואם התחילו אין מפסיקין, תפילה ולולב ביו"ט שני, כדמוקי במסקנא, תרווייהו דרבנן, ומשני הא דאיכא שהות הא דליכא שהות. ואפי' לית' דר' יהושע ב"ל כי ליכא שהות מפסיק. ומדתנן לא ישב ולא לאכול ואוקימנ' בסמוך למנחה קטנה דהיינו בהתחלת י' שעות, ש"מ דקודם לכן מותר לישב ולאכול לכתחילה. ואע"ג דאסמוך למנחה גדולה הוא דהוה פריך והא איכא שהות, הוא הדין עד שעת ט' אלא משום דתנן סמוך למנחה פריך עליה וכ"ש דשפיר פריך עליה. ואפילו לרב אחא שרי קודם ט' דאיהו לא שני אלא לר' יהושע ב"ל דכי היכי דמחמיר בהפסקה גזר נמי בהתחלה, אבל כי ליתה דר' יהושע ב"ל שרי קודם ט'. ומט' שעות ואילך לכולי עלמא אפילו סעודה קטנה אסור עד שיתפלל תפילת המנחה ואז מותר לאכול. ומדקאמר קודם שיתפלל תפילת המנחה ולא קאמר עד שיתפלל נמי ערבית למ"ד חובה, ש"מ דיכול לאכול בין מנחה למעריב והוא הדין לשתות דאין אכילה בלא שתייה, ובמנחה לא שכיחא שכרות כדמסקינן בפ"ק דשבת (י' ע"א). ואע"ג דבפרק ג' פרקים [תענית כ"ו ע"ב] אמרינן דשכיחא, שכרות דרביעית הלוג שנאסר לישא את כפיו דגמרינן מנזיר שכיח, אבל לעניין תפילה אפילו טפי מרביעית שאינו בר הוראה יכול להתפלל. ואע"ג דאמרינן בפרק הדר [עירובין ס"ד ע"א] אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל וכו' ושתוי מוקמינן התם דיכול לדבר לפני המלך, ואפ"ה לא יתפלל, וכל שיכור היינו כגון ששתה הרבה הילכך אפילו יכול לדבר בפני המלך ואפילו הכי לא יכול להתפלל. ושיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך אבל לא הגיע לשכרותו של לוט ההוא שיכור אם התפלל תפילתו תועבה ועלה קאי כל המפיק מגן בשעת גאווה וכו' בפרק הדר (ס"ה ע"א) דאינו כדיי להתפלל. אי נמי איכא למימר דבפרק ג' פרקים הכי קאמר מנחה שכיחא טפי שכרות (שבשחרית) [מבשחרית] ומוסף. הילכך אפילו לא התפלל תפילת מעריב אין לחוש למפק מגן דכי האי שכרות לא שכיחא מכל זמן המנחה. והא דאמר בפ"ק דברכות (ד' ע"ב) שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעה (ואוכל) [ואישן] קמעא ואח"כ אתפלל וכו', התם משום שינה הוא דקאמר דחוטפתו. אי נמי התם בפ"ק דברכות מיירי כשהגיע כבר זמן תפילת ערבית כמו שמוכיח לפנים דלמא אתי למפשע דלא מירתת כיון דכולה לילה זמנו כדאיתא בפ"ק דשבת (י' ע"א) אבל קודם שהגיע זמן כל כך לא ניחוש. והא דבערב יום כיפורים מתוודה במנחה קודם ערבית [יומא פ"ז ע"ב], משום דכל האוכל ושותה בו וכו' (ברכות ח' ע"ב), והוי סעודה גדולה וזמן שכרות הילכך חיישינן לשכרות. והא דאמרינן בשוחר טוב (פי"א ו') השותה בין השמשות הרי זה גוזל את מתיו, התם במים מיירי. וגם נ"ל דדווקא על המעיין מי ששותה קאמר דגוזלם כדאיתא התם דמלאך דומה מרביצם למתים על המעיין לשתות והן נכסין מבני אדם וימנעו מלשתות והיינו גזילה. ואפילו אם נאמר דר' יהושע ב"ל סבירא ליה תפילת ערבית רשות, דאיהו דקאמר בריש תפילת השחר (כ"ו ע"ב) תפילה כנגד תמידין תקנום והוי ליה תפילת ערבית כנגד הקטר חלבים שהם כל הלילה, ורש"י פירש בהלכה דלא ישב אדם בפ"ק דשבת דמ"ד תפילת ערבית רשות במסכת ברכות סבר מפני שהוא כהקטר חלבים ואיברים שאין מעכבין כפרה, ולפי זה ולהכי לא חש ר' יהושע ב"ל להזכיר אלא תפילת המנחה, אפ"ה לכתחילה הוה לן למימר דאסור עד שיתפלל, דלמ"ד תפילת ערבית רשות כיון דשרא הימינ' הוא דלא מטרחינן ליה כדאיתא בפ"ק דשבת (ט' ע"ב) אבל לכתחילה לא. דטעמא דהתם דהגיע כבר שעת תפילת ערבית ואל יאמר אדם אוכל קמעא וכו'. וכ"ש שאסור לנו לכתחילה לאכול כשיגיע זמן תפילת ערבית דאע"ג דפסקינן (ברכות כ"ז ע"ב) תפילת ערבית רשות, אנו קיבלנוה עלינו כחובה. ובהלכות גדולות פסק דאפילו למ"ד רשות אם התחילה להתפלל קבעה עליו כחובה. ולהכי לא פרכינן למ"ד רשות מפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] דקתני חוזר בר"ח אפילו בתפילת ערבית דהתם מיירי שהתחיל להתפלל.
ואני שמעתי דבתפיל' בימים שאין בהם קרבן מוסף דווקא פליגי אי הוה רשות או חובה. ואפילו להפסיק יש לנו משום דשכיחא שכרות ותו דלא מירתת כדאיתא התם (שבת י' ע"א). ולית' מה שמפר' דלא קפדינן בפ"ק דברכות אלא משום שלא ישן קמעא ונמצא שינה חוטפתו אבל לא משום אכילה ושתיה, והא חזינן הכא בפ"ק דשבת (ט' ע"ב) דאפילו אי תפילת ערבית רשות אין להתחיל ואי חובה מטרחינן ליה להפסיק כיון שהגיע זמן תפילת ערבית. ואפילו בסעודה קטנה מדפרי' עלה (שם) ממתני' דאם התחילו דאוקימ' בהכי. והיינו דקא"ר יוסי (פסחים צ"ט ע"ב) אוכל והולך עד שתחשך, פירוש עד זמן תפילת ערבית. ותו פליגי [שם ק' ע"א] מפסיקין לשבת, אפילו אם התחיל בהיתירא ואפילו אם רצה לישב על השולחן ולהתפלל שם תפילת ערבית צריך להפסיק בעקירת השלחן לכבוד שבת, כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא, דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מפסיקין, ובלבד שיפסיק ויתפלל תפילת ערבית שאפילו כל ימות השבת צריך להפסיק ולהתפלל תפילת ערבית כדפרי'. אי נמי סבירא להו תפילת ערבית רשות דלא מטרחינן ליה. ותו לא ידענא מנא לרש"י האי, דאומר אני אפילו מ"ד חובה סבר כנגד תמידין תקנום דנהי דהקטר חלבים ואימורים לא מעכבי כפרה, מיהו חובה הוי להקטיר לכתחילה כדאיתא בריש פרק תמיד נשחט (נ"ט ע"ב) אם לא כשנטמאו או שאבדו. ואע"ג דבברייתא דתניא כוותיה דר' יהושע ב"ל תפילת הערב אין לה קבע ודייק' התם אמתני' נתני כל הלילה אלא אין לה קבע לחובה אלא רשות, בברייתא ליכא למידק הכי, דסיפא מפרש לרישא מפני מה אין לה קבע שהרי הקטר חלבים ואמורים כל הלילה. וליכא למיטעי דאין לה קבע דברייתא היינו כל הלילה ואיהו חובה הוי. ותו ראייה דיכול לאכול בין תפילת מנחה למעריב. דתניא פרק ערבי פסחים בתחילה (צ"ט ע"ב) לא יאכל אדם בערבי שבתות וערבי יו"ט מט' שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. והך מתני' אמרינן התם דמתרצתא היא וגם ממתני' משמע נמי הכי. ועל כרחי' כשהתפלל כבר תפילת מנחה, דאי לא התפלל, אפילו בחול אסור אפילו בלא ערבי שבתות, דתנן ולא לאכול. סמוך למנחה קטנה מיירי דקתני מט' שעות ולמעלה, והך ברייתא בלכתחילה לאכול בתר תפילת מנחה מיירי מדפליגי התם בברייתא אחרינא בהפסקה, דתניא מפסיקין לשבת וכו', ומשמע דעד כאן לא פליגי לכתחילה לאכול בתר תפילת מנחה אלא בערבי שבתא אבל בשאר ימות החול או בשבת שרי סמוך למנחה קטנה אם התפלל. ואי איפשר לומר דהתם מיירי כגון שהתפלל נמי מעריב, דא"כ הרי קיבל שבת עליו ומאי כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, הרי שבת הוא בלא קבלת טעות. ותו דבט' שעות אין זמן תפילת ערבית, ואפילו לכולהו אמוראי דצלו של שבת בערב שבת, היינו בי"א שעות חסר רביע דכר' יהודה סבירא להו בפרק תפילת השחר (כ"ז ע"ב) אבל קודם לא, וכ"ש לרבנן דפליגי עליה. מכל פנים נראה לי לפי עניות לבי שיש להזכיר דקודם ט' שעות מותר לאכול סעודה קטנה בלא תפילת מנחה. ולא סעודה גדולה כגון של נישואין. והכל לפי אומד ההמשכה. ולר' יהושע ב"ל הוא דאסרי' סמוך למנחה גדולה סעודה גדולה, אבל לרבנן דמוקי מתניתי' בסעודה קטנה ובמנחה קטנה, סעודה גדולה הכל לפי האומד יש לתת לב אם יכולין לימשך כגון בימות החורף, ואין כאן נתת דבריך לשיעורין שהזמן שוה לכל. ואם התפלל תפילת מנחה יכול לאכול בין סעודה גדולה בין סעודה קטנה אפילו לא התפלל מעריב. ואין לחוש דשיכרות במנחה לא שכיח אפילו אם הסעודה גדולה אדם בוש להשתכר. שלא חלקו חכמים בדבר כשאמרו מנחה לא שכיחא שכרות. ומיהו מתוודה במנחת ערב יום הכפורים. ואם האריך סעודתו עד תפלת ערבית כיון שקבלנו עלינו אותה בחובה צריך להפסיקה דשכיחא שכרות. ובמנחה אם התחילו אין צריך להפסיק דלא שכיחא שכרות ומירתת מפני שזמנה קבוע. והוא (דאין) [דאיכא] שהות כדמוכח בפרק לולב הגזול (ל"ח ע"א) אבל ליכא שהות טפי מפסיק. והרוצה לאכול סעודה שלישית בשבת אז יאכל קודם ט' שעות, שבצהרים נתקנה כדאמר בפרק כל כתבי הקודש [קי"ח ע"א], או יתפלל ויאכל. וגרסינן בפרק תפילת השחר בירושלמי (ה"א) ר' יהושע הוה מפקיד לתלמידיו אי הוה לכון אריסטון ומטא יומא לשית שעין עד דלא סלקתון תוך מצליין מנחתא עד דלא תסקון. וקשיא לי דבפרק קמא דשבת (י"א סע"א) משמע דאפילו דורו של ר' שמעון בר יוחי מפסיקין לק"ש, ובפרק הישן (כ"ו א') תני ר' חנניא בן עקביא כל העסוקין במלאכת שמים פטורין מק"ש וכו'. ומצאתי בירושלמי פ"ק דברכות (סה"ב) פלוגתא דאית דאמר לר' שמעון בן יוחי אפילו לקריאת שמע אינו מפסיק ודר' חנינא נשנית שם דמפסיק אפילו לתפילה להפך. ואדורו של ר' יוחנן קאי במי שאין תורתו אומנותו ודהישן במי שתורתו אומנותו. ומסיים התם א"ר שמעון אלמלא דילטוריה הוה בעינא רחמי אתרין לישני דלהויין לגבר. ומפני שראיתי שרבינו תם מ"כ ורבינו משולם זצ"ל נחלקו, שרבינו משולם הנהיג לאכול בשבת בין תפילת מנחה לתפילת מעריב שהיה אומר דהלכתא כרב אחא בר יעקב דאפילו סעודה קטנה אסור לאכול במנחה גדולה, ור"ת אמר דמפיק מגן הוא זה ואמרי' דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ודווקא סעודה גדולה במנחה גדולה אסור כתירוץ קמא, ואוסר לאכול בין מנחה לתפילת ערבית, ולא ישרו דברי' בעיני כמו שהוכחתי לעיל, כתבתי עניות דעתי. אבי העזרי.
